Etydhv

A baraita on Berakhot 18b relates a story where a pious man sleeps in a cemetery and hears two spirits talking. One of them suggests they wander the world, and the other says she can't because she was buried in a reed mat (rather than a shroud). So these are spirits of people who once lived. This happens three years in a row, so it's not that the spirits are (for some reason) held there for the first year after death.

From what I understand of our tradition, it is not normal for spirits of the dead to hang around on earth. Why is it, then, that some do (according to this baraita, anyway)? Do spirits remain if there is some sort of unfinished business? If so, what qualifies?

One might think that the one is kept here because of an improper burial, but the other spirit doesn't seem to have trouble roaming, and so I infer was buried properly.

R. Ezekiel Landau discusses this aspect of the tale in his commentary there. He explains that the spirit cannot leave the body until the body decomposes, and that is why we conduct burials in a manner that will quicken the process, by burying directly in the ground and using linen shrouds. A mat of reeds slows the rotting process and therefore the body of the girl buried in the mat of reeds had not yet decomposed, and this prevented her spirit from leaving.

Tzelach Berachot 18b

הגם שכל דברי רז"ל באגדות יש בהן ענין נסתר וברמז ובחידה דיברו מכל מקום גם פשטן של הדברים צריך שלא יהיו דברים זרים ויוצאים מהיקש הטבע ולכאורה תשובה זו שקבורה במחצלת של קנים ומתוך כך אינה יכולה לשוט בעולם הוא דבר זר מאוד וכי הגוף עולה מקברו הרי הגוף מוטל כאבן דומם בקברו אבל הרוח הוא העולה רוח הצדיק עולה למעלה בגבהי מרומים ורוח הרשעים נתונה בכף הקלע אבל הגוף בין של הצדיקים ובין של הרשעים נשאר בקבר אך גוף של הצדיק מושכב במנוחה עד יגיע עת קץ אז יעמוד לגורלו לקץ הימין וגוף של הרשע בשרו עליו יכאב וקשה רמה למת כמחט והנפש נידונית בכף הקלע ומה ענין המחצלת להרוח שאינו דבר גשמי שיתעטף במחצלת של קנים ועוד ששוב לשנה אחרת חזרה ואמרה לה בואי ונשוט והלא השיבה לה אשתקד שאינה יכולה וכאשר השיבה לה באמת לא כך אמרתי לך וכו' ונראה על פי שאמרו במס' שבת דף קנ"ב ע"ב כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל הרי שכל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה הרוח למעלה ולכך המצוה לקבור בקרקע כמבואר בסנהדרין דף מ"ו כדי שירקב הגוף מהרה ולכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבים מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף וזו שנקברה במחצלת של קנים שהיתה אמה עניה ולא היה סיפוק בידה להלבישה תכריכין של בגדי פשתן וקברה אותה בעיטוף מחצלת של קנים וזהו אינו מתרקב כל כך בנקל נשאר גם הגוף קיים בבשרו ולא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה ואמנם בשנה השניה היתה השניה סבורה שכבר במשך שנה שעברה נרקב המחצלת עם הבשר ותהא יכולה לעלות לכן אמרה לה בואי ונשוט וזהו השיבה לה שעדיין לא נרקבה המחצלת ולכן גם הבשר לא נרקב ואינה יכולה לעלות